שלומית פונדמינסקי יוצרת ומבצעת סולו, כאשר מושג הזמן הוא מרכיב מרכזי בו. היא בוחנת תנועה בתוך אירוע בו הגוף חסר אונים, סביל, ממתין ומשתמשת בכך כעדות לסיפור ולמרכיבי אישיות. בתנאים מנמלים על הבמה היא שואלת על היחסים והזיקה בין הגוף הפיזי לדימוי מנטלי, מי מניע את מי? הגוף משמש כמיכל של זיכרונות, כתפאורה וכסיפור